זה רק סיפור של רגע. זה הסיפור של ננגרי מפומורו. זה סיפור של סבל, של רדיפה, של חיים בין סיוט לתקווה. זה בוקר במחנה הפליטים מוגומבווה בדרום רואנדה על הגבול עם בורונדי וקונגו.
גרים כאן 11,628 אנשים. 11,628 גורלות עם סיפורים משלהם.
ננגרי מפומורו הוא בן 78 כשאני פוגש אותו לזמן קצר. רגע שקורה כמו אבוקדו שנופל מעץ. משהו כזה קורה בעבר, כל כך קרוב לקו המשווה, וננגרי יושב מתחת לעץ כזה כשהוא מחייך אלי, העיתונאי הגרמני שמותר לראות את המחנה בקבוצת קבוצות מבקרים מגרמניה מ-Plan International - ו מובל לאולם חשוף וקריר להאזין למועדון העשרה.
הצעירים הם בני 14 עד 19, התחפשו ועומדים להראות את מה שלמדו והתנסו במסגרת פרויקט Plan Rwanda. מדובר על שוויון, זה על איך הם יכולים לפתור טוב יותר קונפליקטים במחנה, וזה על החלומות שלהם לחיים מתישהו מעבר למחנה. זה פגישה עבורנו, עבורנו המבקרים.
חיים בין לבין
אני חוזר אל האיש הזקן והאלגנטי הזה עם הכובע הגדול, המרופט והחום בחליפתו התכלת הדהויה ועיניו הגדולות, הכחולות הבוהקות, שנראות כאילו הן משקפות את השמים ומחזיקות ותומכות בגופו מעל מקל העץ האלגנטי שלו. 78 שנות חיים. יותר מעשר שנים מזה כאן במקום הזה, שהוא רק ביניים - בין חיים קודמים לתקווה לחיים חדשים. יכול להיות שזה הרגע הזה של המסע שגורם לי להבין למה לא נכון לקבל את זה איפשהו.
ננגרי התגורר בקונגו, עם משפחתו, כחקלאי, בבית, עם אשתו וחמשת ילדיו. ננגרי הוא טוטסי - וכטוטסי בקונגו הוא נאלץ לעזוב, לברוח. לרואנדה. בדיוק במקום שבו ניצודו הטוטסי לפני 29 שנים ושם ניסו הוטוסים לחסל את מגדלי הבקר האתניים הגאים תוך 100 ימים בלבד. לפי הערכות, 800,000 עד מיליון טוטסי נהרגו על ידי הרוב ההוטו באביב 1994. זה הסיפור המקוצר. אנדרטאות, מוזיאונים ובתי קברות ענקיים עדים עד היום לטירוף הזה. רצח העם נוכח בשיחות רבות כי קרובי משפחה נעדרים - נרצחים בימים אלה. את הכאב בנשמות אפשר להרגיש ולראות ברחובות, בפניהם של קשישים, המסומנים בצלקות.
רשמים מהביקור במחנה הפליטים מוגומבווה
© איבן סימבי
במקום היא פגשה את ננגרי מפומורו בת ה-78.
© איבן סימבי
ננגרי גר בעבר בקונגו, הוא אומר. אבל הוא היה צריך לברוח.
© איבן סימבי
ברברה שרל רשאית ללוות את ננגרי לצריף שלו במחנה הפליטים.
רואנדה מנוהלת באופן אוטוקרטי על ידי הנשיא פול קגאמה מאז שנת 2000. זו מדינה שמנסה לפייס: עבריינים וקורבנות. שנאה ואהבה. טראומה וחלומות. משימה שנראית בלתי אפשרית. אולי אפילו מתבטא בחיי היומיום. מעולם לא ראיתי מדינה כזו באפריקה, כל כך יפה, כל כך רחבה וצרה, כל כך נקייה בצורה מטרידה, כל כך נטולת סדר, שנכפתה על ידי הממשלה ומתבצעת בדייקנות קפדנית. לא רק שאין כלבים ברואנדה, גם אין אשפה במדינה הזו, שהייתה לזמן קצר מושבה גרמנית בסוף המאה ה-19. האם ההקפדה הזו ואהבת הסדר המדוקדקת הזו אולי שרידים של כפייה גרמנית? זו שאלה שמלווה אותי, גם עד הרגע הזה עם ננגרי - במקום המוצל מתחת לעץ האבוקדו.
כאן במחנה הפליטים חלים כללים שונים וחיי היום יום שונים מאשר בחוץ. ננגרי היה רוצה להראות לי את חיי היומיום האלה: אני יכול ללוות אותו אל הצריף הקטן שלו, אל סוג הבית שלו. אני משכנע את המתרגם, המאבטח ועובד של נציבות האו"ם, שמטפלת, מנהלת ומחזיקה את המחנות האלה בחיים - ואז אנחנו עוזבים. לתוך המערבולת הזו, לתוך החיים האלה. צר וצפוף וחוצה ביוב. ספוג באומללות וצרכים, באוויר הלח, החם, האדום המנצנץ.
קוראים לזה מקלט - הוא לא
ננגרי מושיט יד לכיס הצד של ז'קט החורים שלו, עוצר וביד רועדת מכניס את המפתח למנעול כבד על דלת עץ צבועה בתכלת - נפתח חדר חשוף ומחניק עם מזרני קצף שחוקים. וילון נמשך בבושת פנים לחדר שני. תשעה אנשים ישנים כאן, אי אפשר לקרוא לזה לחיות. אין אפילו כיסוי לאיש הזקן והגאה. הוא מתיישב על שרפרף מובא ונושם אל האין הזה, אל הבית הזה שהם קוראים לו מקלט. לא הוא.
כשאני חושבת עליו, הוא יושב שם, בחליפה שלו, עכשיו עם עיניים קטנות ועייפות. כל כך גאה וכל כך לבד, על השרפרף הזה ונטוש מהחיים שעליהם חלם. כשאני נפרדת אני שואלת אותו מה הוא רוצה. הוא רוצה חיים טובים יותר עבור נכדיו, שכולם נולדו במחנה. חיים טובים יותר ולא החיים האלה. אלה חייו של פליט, ואלה אינם חיים טובים. אני נרגש עמוקות. אנחנו שותקים לרגע ונפרדים בלחיצת יד ארוכה ומלבבת כי הוא צריך לנוח.
ננגרי מודה לך ואני מודה לך על המפגש הזה. אבל רק הוא יכול למצוא מילים, ואני מתרגם אותן. הוא בטח אומר: תודה, ראית אותי, והיה רגע אחד, קצר של כבוד עבורנו. יכולתי להבין היטב למה הוא התכוון.
ברברה שרל היא ראש השירות באולפן הבירה של :newstime וביקרה בפרויקטים של Plan International בטיול לרואנדה.