מרלון ברנדו

מרלון ברנדו ג'וניור נולד באומהה, נברסקה ב-1924. בניגוד למה שנהוג לחשוב, למשפחה היו שורשים גרמניים ולא איטלקיים. לברנדוס היו אבות קדמונים בשם ברנדאו מהפאלץ, שהייתה אז חלק מבוואריה. מרלון ברנדו גדל עם שני אחיו באוונסטון, אילינוי. לאחר שהוריו נפרדו זמנית, הוא עבר לסנטה אנה בקליפורניה עם אמו ואחיו. שנתיים לאחר מכן הוריו התאחדו מחדש. כתוצאה מכך עברה המשפחה לפרבר של שיקגו.

מרלון ברנדו כנראה ירש את כישרון המשחק שלו מאמו, אשר, עם זאת, הצליחה לעשות את העבודה הזו רק באופן זמני. אחותו ג'וסלין גם היא החלה לעסוק במקצוע זה. נעוריו של ברנדו התאפיינו בהתמכרות של שני ההורים לאלכוהול. האם ביצעה מספר ניסיונות התאבדות. כתוצאה מכך, המתבגר היה לא מותאם, מורד ומופנם והיו לו שוב ושוב בעיות בבית הספר. בשנת 1943 הוא עזב את "האקדמיה הצבאית שאטוק" בפאריבולט, מינסוטה מבלי לסיים את בית הספר. בתקופתו באקדמיה הוא סבל מפציעה בברך שמנעה ממנו לשרת במלחמת העולם השנייה.

נתמך כלכלית על ידי הוריו, מרלון ברנדו נסע לבסוף לניו יורק. כאן הוא בא במגע עם משחק בפעם הראשונה, בתחילה שיחק בעיקר תפקידים קטנים בברודווי. הפרופיל של ברנדו כשחקן קולנוע החל ב-1949 עם הסרט "הגברים". אחריו הגיעו "Endstation Sehnsucht", "Viva Zapata!", "Julius Caesar" ו-"Der Wilde". השחקן החל לטפח את ההילה של המורד הצעיר, כמו זו של ג'יימס דין, למשל. אחרי אינספור הפקות מצליחות, נראה היה שהוא השיג הכל. רבים מסרטיו הגדולים עתידים להגיע, במיוחד "הסנדק" (1971) ו"הטנגו האחרון בפריז" (1972).